לרצות זה לאהוב?

ילדים שמרצים את ההורים שלהם אלו ילדים שפשוט משתיקים את עצמם. הם בוחרים לשתוק, לא לומר את אשר על ליבם. כשאנו שותקים אנו מתעלים את האנרגיה של הכעס לתוך עצמנו וזה מסוכן- זה משאיר בתוכנו את הרעלים שעושים בנו עבודה מזיקה.


ילדים, מרוב שהם רוצים לרצות ולתת למבוגרים את מה שהם רוצים לקבל הם שוכחים את עצמם, את הרצונות שלהם, את החלומות, את הדרך האישית האמיתית המתאימה להם. מתוך כך, הם פועלים ממצב לא מודע - "אם אנחנו לא מרשים לעצמנו להרגיש את הדברים במודע, אנו נפעל בלא מודע"(ציטוט). במציאות הזו הילדים נמצאים בבדידות, במיוחד בדידות בתוך נפשם.

אני לא מדברת כאן על ילדים שננטשו ע"י הוריהם, להיפך, ילדים שגודלים בבית ולכאורה יש להם ילדות מוגנת ומאושרת...ילדים שמצליחים בכל מעשיהם, כולם מתפעלים מהם, הילדים הטובים. אבל, מתחת לכל "הטוב" הזה יש ריקנות, דיכאון, בדידות, חיים ללא משמעות.


ילדים מרצים, אם הם לא עומדים בדרישות ובתדמית המוצלחת שהם מראים כלפי חוץ, זה מעורר בהם פחדים, חרדות, רגשי אשם ובושה. התוצאה של זה שהם לא מרגישים בצורה מודעת רגשות כמו: כעס, קנאה, חוסר אונים. למה זה בעייתי? כי קשה להם להיות מודעים לרגשות שלהם, הם מספרים שהילדות שלהם הייתה ללא קונפליקטים, הם אף פעם לא קינאו ולא כעסו ולא הרגישו בושה... הם היו הילדים הטובים והמרצים - הם שתלו את רגשותיהם עמוק בתת מודע.


ילד שמתאים את עצמו למה שההורים רוצים ממנו יכול לפתח אישיות "מדומה" (ד"ר וינקוט קרא לזה "העצמי המזוייף"). הוא מתחבא מאחורי מסיכה וזה אכן גורם לתחושה של ריקנות גדולה וחוסר משמעות לחיים. לכן, אם הילד לא מפתח את רגשותיו האמיתיים הוא נמצא בקונפליקט ובכך הוא קושר את עצמו להורים בצורה בעייתית ולא בריאה.


הורים יקרים, קבלו את ילד כפי שהוא, תנו לו יחס של כבוד ואהבה, אפשרו לו להביע רגשות ותחושות פנימיות, אל "תשתיקו" אותו. תנו לילד תשתית טובה ורחבה להתפתחות בריאה שיגדל בצורה מודעת ולא בלתי מודעת. היו בעלי בטחון עצמי ואם זה חסר לכם בגלל ילדותכם טפלו בזה עם עצמכם אל תפילו את זה עליו.

הילדים רגישים מאוד יש להם יכולת להרגיש אינטואיטיבית כל מה שקורה לכם, הם מעבדים את זה באופן בלתי מודע ובגאונות מדהימה. התפקיד החשוב ביותר שלכם הוא לתת להם - אהבה.